פסק-דין בתיק רע"א 6734/09

השופט נ' הנדל:

1.       מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.7.2009 (ע"א 11053/07, כב' השופטים צ' זילברטל, מ' דרורי וי' ענבר), בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 1.3.2007 בת"א 2708/04 (כב' ס' הנשיא (כתוארו אז) ש' פיינברג), במסגרתה נדחתה תביעת המבקשים להכריז על קיומם של תנאים מקפחים בהסכם שבינם לבין המשיבה, וכן נדחתה תביעתם למתן סעד הצהרתי בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיבה.

הרקע העובדתי

2.       המבקשים (להלן: "המערערים") הינם בעלי זכויות ביחידות בבניין "מרכז כלל" בירושלים. בהיותם בעלי זכויות, קשורים הם בהסכמי שירותים עם המשיבה - חברת הניהול האחראית על הבניין (להלן: "ההסכמים"). זו למעשה מתחזקת את הרכוש המשותף במבנה. ההסכמים נחתמו בסוף שנות השבעים לתקופה של 20 שנה, כאשר נקבע כי בתום תקופה זו, ובהיעדר התנגדות של למעלה מ-75% מבעלי הזכויות בבניין, יחודשו ההסכמים לעשרים שנה נוספות. בשנת 2004 הגישו המערערים תביעה נגד המשיבה בבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי שיכריז על בטלות ההסכמים בהיותם חוזים אחידים הכוללים תניות מקפחות, וכי ההסכמים הופרו על ידי המשיבה. עוד נתבקש היתר לפיצול סעדים שעשויים היו להתגלות במסגרת ניהול התביעה.

הכרעת בית משפט השלום

3.       בדחותו את התביעה על הסף, קבע בית משפט השלום כי דינו של הסעד ההצהרתי ביחס לקיומן של תניות מקפחות להידחות על הסף מחמת התיישנות, באשר ההסכמים נחתמו לפני כ-30 שנים. צוין כי הסעיף בחוזה, לפיו בהיעדר הודעה מצד בעלי הזכויות יחודשו ההסכמים אוטומטית ל-20 שנה נוספות, הינו בבחינת "תנאי מפסיק" לחוזה, ואין לראות באי התקיימותו ככריתת חדשה של החוזה, שיש בה לגבור על דיני ההתיישנות. ביחס לתביעה שעניינה הפרת ההסכם והיתר לפיצול סעדים, נקבע כי משלא ניתן מידע מספק ביחס נזקים שנגרמו לכאורה ולסעדים אשר יתבעו בעתיד - אין מקום להיעתר לבקשה לפיצול סעדים.

הכרעת בית המשפט המחוזי

4.       בערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי, נטען כי משעה שמדובר בקיפוח נמשך, הרי שעילת התביעה לא התיישנה. הוסף כי המשיבה לא הרימה את נטל טענת ההתיישנות, באשר לא הוכיחה את מועד חתימת ההסכמים. הוסף כי שגה בית משפט השלום שכן דרך הפרשנות בה בחר ביחס להתיישנות בחוזים אחידים, מרוקנת מתוכן את תכלית ההוראה בדבר החוזים עליהם חל החוק.

          בית המשפט המחוזי פסק, בדעת רוב, כי דין הערעור להידחות. נקבע כי סעיף 27 לחוק החוזים האחידים - עליו מתבססים המערערים - אינו עוסק כלל בדיני ההתיישנות, ועניינו מצומצם לתחולת החוק על חוזים שנכרתו קודם כניסתו לתוקף. נפסק כי שני היסודות בבסיס עילת התביעה - היות ההסכם חוזה אחיד והיותם של התנאים מקפחים - התגבשו כבר במועד כריתת החוזה בסוף שנות ה-70, וכי ממועד זה החלה תקופת ההתיישנות לרוץ. נקבע כי בין אם חידוש החוזה קשור היה בתנאי מתלה או תנאי מפסיק, הרי שממילא יש לומר שהתביעה התיישנה. יצוין כי לדעת שופט המיעוט היה מקום לקבל את הערעור. השופט מ' דרורי, הגיע למסקנה כי בהיותה של ההתיישנות כלי הפוגע בזכויות התובע, יש להשתמש בו בצמצום ובאופן דווקני. זאת, אף בהשפעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וניתוח מעמיק ועשיר של המשפט העברי. מכאן הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים

5.       לטענת המערערים, יש לשנות מהכרעות ערכאות קמא. נטען כי בכל הנוגע לחוזה בעל מנגנון התחדשות, מרוץ ההתיישנות מתחדש עם תום התקופה המקורית ועם תחילת התקופה השניה, המשכללת הסכם חדש לכל דבר ועניין. נטען כי אופציית הארכה בחוזה אינה מסווגת אותו כחוזה על תנאי, אלא כחוזה חדש, הנכרת עם קבלת האופציה. הודגש כי פרשנות נכונה של סעיף 27 לחוק החוזים האחידים מלמדת כי חידוש חוזה כמוהו ככריתתו, ומשכך מירוץ ההתיישנות נפתח מחדש. ככל שהמשיבה ממשיכה לפעול לפי הסכם השירותים בעל התנאים המקפחים, הרי שבכל רגע מתגבשת מחדש עילת התביעה, וכך גם מירוץ ההתיישנות.

          המשיבה סומכת ידיה על הכרעת ערכאות קמא. עוד טענה כי הסעד המבוקש בבקשה הינו תיאורטי, שכן המערערים הינם סך קטן מכלל בעלי הזכויות בבניין, כאשר לשם שינוי התקנון יש צורך ב-75% לפחות מבעלי המניות. המשיבה מוסיפה כי טענות המערערים נדחו מעשית על ידי שתי ערכאות, ויש בכך כדי להראות על טיב טענות המערערים.

דיון והכרעה

6.       עיקר המשטר הנורמטיבי בדיני ההתיישנות ממוקם בגדריו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הכלל המרכזי מופיע בסעיף 2 לחוק ולפיו:

"תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

          רציונלים מספר עומדים בלב מוסד ההתיישנות. היטיב לסכמם השופט א' רובינשטייןבע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל(21.5.2008):

"הנימוק הראשון והעיקרי הוא הנימוק הראייתי, שעניינו הקושי בשמירה, משך תקופת זמן ארוכה, על ראיות ומסמכים. בהיבט זה, מטרתה של תקופת ההתישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. טיעון נוסף המועלה בהקשר זה מניח כחזקה, כי שיהוי בהגשת תובענה, מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית. ולבסוף, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו, מהוה טעם נוסף בבסיס מוסד ההתישנות; הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עשוי להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה פ"ד נז (1)289, 300 (השופט גרוניס) (להלן עניין יחזקאלי)). לצד אלה מנה השופט גרוניס בעניין יחזקאלי (עמ' 301) טעמים נוספים הנוגעים לאינטרס הציבורי, ועניינם זמנם המוגבל של בתי המשפט המחייב את הקדשתו לטיפול בבעיות ההווה, ותמרוץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי סבירים (ראו גם ע"א 4024/95 לזר נ' מדינת ישראל (השופט אנגלרד))".

יודגש כי זכותו של תובע תמשיך לעמוד, אף אם התיישנה, וזאת ככל שהצד שכנגד לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. לאמור, חוק ההתיישנות קובע התיישנות דיונית ולא מהותית. ואולם, כמובן, טענת ההתיישנות תישמע רק לאחר שחלף מועד ההתיישנות. מועד זה יחושב למן תחילת תקופת ההתיישנות, וכדברי סעיף 6 לחוק ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה".